יואב בן צרויה

הוא אחיינו של דוד. אמו צרויה היא אחות המלך. מן היום שדוד עולה לכתר בחברון ועד היום שדוד מניח את הכתר, יואב עומד בראש צבאו. אחיו צועדים לידו: אבישי, יד ימינו בכל סערה, ועשהאל, הצעיר, קל ברגליים, שנפל בשדה שממנו היה אמור לצאת חי.

דוד בעצמו לוחם. נער שעמד מול אריה, מול דוב, ומול ענק. מלך שהוביל את צבאו אל ירושלים, שעמד בראש המערכה בעמק רפאים, שנשא חרב אל ארם ואל אדום. אבל כשהמלך נכנס אל עיר, יואב הוא הראשון לחומה. כשדוד שר במצודה, יואב הוא הברזל בשערה. שני אנשים. שתי שליחויות. ממלכה אחת.

לפני המצודה — חושך.

ירושלים עמדה כחומה שהעולם כבר ויתר עליה. מימות יהושע מצודתה לא נפלה — דור אחר דור עבר תחתיה, והשער נשאר נעול. היבוסים צחקו מן החומה: גם העיוורים והפיסחים יחזירו את מלך ישראל.

דוד עמד מול צבאו ונתן אתגר אחד: מי שיכה את היבוסי ראשון, יהיה לראש. הלוחמים הביטו בחומה. החומה לא זזה. ואז יואב מצא את הצינור. ירד לבדו. מים קרים בקרסוליים. ברזל בחגור. אבן מעליו. חושך מתחת. הוא טיפס במקום שאיש לא היה מטפס. בריח השער החליק מבפנים. דוד נכנס.

לעיר שלא נפלה מעולם, היה שם חדש. עיר דוד.