דוד המלך

הוא נלחם. הוא שר. הוא מתפלל. הוא שופט. אותה יד שאחזה בקלע על גבעה בבית לחם אוחזת עכשיו בשרביט — והצורה לא השתנתה. הוא עדיין הרועה. העדר הוא עכשיו עם.

דוד לא נלחם מתוך זעם. הוא נלחם בדיוק, בסבלנות, ובשקט שנראה כשליטה מוחלטת. כשאחרים מסתערים, הוא קורא את השדה. כשאחרים קופאים, הוא מכה. הוא לקח את ירושלים לא דרך מצור אלא דרך צינור מים שאיש אחר לא חשב לחפש. הוא שבר את הפלשתים לא בהסתערות אלא בהקשבה — חיכה לקול בצמרות שאף מפקד אחר לא היה מחכה לו.

לפני הארמון. לפני הכיסא. לפני כיבוש ירושלים. היה נער על גבעה, עם קלע ביד, ואויב שטעה בכתובת.

שבע שנים וששה חודשים מלך בחברון על יהודה לבדה. אחר כך באו אליו זקני כל ישראל, ומשחו אותו פעם שנייה. הוא היה בן שלושים ושבע. לא הייתה לו בירה. הוא בחר בירושלים — מצודה שלא נפלה מימות יהושע. שלח שליחים אל השער. החוק דיבר לפני החרב.

היבוסים צחקו מן החומה. דוד לא נתן פקודת התקפה. הוא הקיף את החומה. לא חיפש שער — חיפש סדק. מצא אותו: צינור תחת הסלע, שמזין את העיר דרך גרון שאיש לא חשב לשאול עליו. הוא עמד מול צבאו ולא נאם — רק אתגר: מי שיכה ראשון יהיה לראש. יואב ירד אל המים לבדו. בריח השער החליק מבפנים. דוד נכנס.

הוא לא קרא לה על שם הכיבוש. הוא קרא לה על שמו. עיר דוד.