גוליית מגת

ארבעים יום, אף אחד לא חצה את עמק האלה. לא בגלל האדמה. בגלל הענק שעמד עליה — כמעט ארבעה מטרים של קשקשי נחושת וראש חנית מברזל, כבד מכדי שאדם רגיל ירים אותו. הוא ירד מן הרכס הפלשתי בכל בוקר. בכל ערב. אותו מקום. אותו קול.

גוליית בא מגת — הקשה בחמש ערי פלשת, בית לשושלת שנמשכה מן הרפאים, ענקי הקדם. הוא לא ירד לעמק כמו חיה משולחת. הוא ירד כמו שיטה. השריון לבדו שקל שבעים קילו. עץ החנית היה עבה כמנור אורגים, גזע עץ שרוב החיילים לא היו מצליחים אפילו להרים. והוא לא היה לבד: מאחוריו עמד בית ענקים בגת, אחים שנשאו את אותו דם ואת אותה מלחמה.