תמר בת דוד

לפני הזעקה, היה בית המלך. היא גדלה בריח שמן הנשק ומיתרי הנבל, וראתה את אביה חוזר ממסעות עם אבק בשיער וקווים חדשים סביב העיניים. כשהמפקדים נאספו, היא נצמדה אל פתח חדר המלחמה והקשיבה — עד שמישהו שם לב ושלח אותה. היא תמיד חזרה.

בת דוד ומעכה. דם מלכותי משני כסאות — ירושלים וגשור. הייתה לה תכונה שגרמה למשרתים לחוש אי-נוחות ולזקנים לשים לב: היא שאלה שאלות שחותכות. לא חוצפנית. לא מורדת. חדה.

לפני הזעקה — שאלה.

בערב שבו יצאה פקודת הבכאים, היא מצאה אותו לבד. “כולם אומרים להכות ראשון. אתה אמרת לחכות. למה?” הוא לא ענה במשפט. הצביע אל הצמרות שמעבר לחלון, וחזר על מה שנאמר לו: “כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ” (שמ״ב ה:כד). לא לפני. היא שמרה את הרגע: לא את הפריצה, את העצירה שקדמה לה. ואז הגיע היום. הוא בא מתוך החומות. מי שהיה צריך להיות בטוח שבר את חוק הבית. היא דיברה — חוק, נאמנות, והחורבן שמגיע למי שחוצה קו שאסור לחצות. טיעון אחר טיעון, צלולים כמים. לא הקשיבו לה.

קרעה את הגלימה שנשאה את שמה, ויצאה לרחובות ירושלים בעיצומו של יום. לא קריסה. מחאה. אותו דם שהסתער על אריה בידיים חשופות בבית לחם — דרש שיראו אותו.