כוח
הקול
טיעון אחר טיעון, צלולים כמים — חוק, נאמנות, המחיר, והחורבן שמגיע למי שחוצה קו שאסור לחצות. היא לא נשמעה. אז דאגה שיראו אותה. הארמון רצה לקבור את זה. היא נתנה את זה לכל שער בירושלים.
יקום YALDY® · פרופיל גיבורה
הלהבה הנסתרת
הארמון עצר נשימה בלילה שבו הפלשתים נערכו בעמק רפאים. מפקדים צעדו. לפידים רעדו. במסדרון צר בין חדר המלחמה לגג, נערה הצמידה אוזן לעץ ארז והקשיבה.
לתיק הדמות“צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח.”
לפני הזעקה, היה בית המלך. היא גדלה בריח שמן הנשק ומיתרי הנבל, וראתה את אביה חוזר ממסעות עם אבק בשיער וקווים חדשים סביב העיניים. כשהמפקדים נאספו, היא נצמדה אל פתח חדר המלחמה והקשיבה — עד שמישהו שם לב ושלח אותה. היא תמיד חזרה.
בת דוד ומעכה. דם מלכותי משני כסאות — ירושלים וגשור. הייתה לה תכונה שגרמה למשרתים לחוש אי-נוחות ולזקנים לשים לב: היא שאלה שאלות שחותכות. לא חוצפנית. לא מורדת. חדה.
לפני הזעקה — שאלה.
בערב שבו יצאה פקודת הבכאים, היא מצאה אותו לבד. “כולם אומרים להכות ראשון. אתה אמרת לחכות. למה?” הוא לא ענה במשפט. הצביע אל הצמרות שמעבר לחלון, וחזר על מה שנאמר לו: “כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ” (שמ״ב ה:כד). לא לפני. היא שמרה את הרגע: לא את הפריצה, את העצירה שקדמה לה. ואז הגיע היום. הוא בא מתוך החומות. מי שהיה צריך להיות בטוח שבר את חוק הבית. היא דיברה — חוק, נאמנות, והחורבן שמגיע למי שחוצה קו שאסור לחצות. טיעון אחר טיעון, צלולים כמים. לא הקשיבו לה.
קרעה את הגלימה שנשאה את שמה, ויצאה לרחובות ירושלים בעיצומו של יום. לא קריסה. מחאה. אותו דם שהסתער על אריה בידיים חשופות בבית לחם — דרש שיראו אותו.
ארבעה חוטים
אביה. המלך.
הרועה שהפך למלך. בעמק הבכאים הוא לא הסתער — חיכה לקול בצמרות, וזז רק אז. את ההמתנה הזאת היא לקחה ממנו.
← הכירו את דוד המלךאחיה.
הוא הלך במסדרונות כמו גור אריות שמודד את העולם. הוא ראה את מה שהארמון רצה לקבור. את מה שנעשה לאחותו, הוא לא שכח. החשבון ההוא איננו הדף הזה.
אמה. כס שני.
נסיכת גשור. דרכה זורם בדמה של תמר קו מלכותי שני. ירושלים באביה. גשור באמה. אף אחד מהם לא לימד אותה לשתוק.
לא דמות. נוכחות.
בית דוד. אותו דם שעמד מול אריה בבית לחם ומול ענק בעמק. הוא לא קופא, והוא לא נעלם בשקט. כשעושים לו עוול, הוא מדבר — באור, במקום שכולם שומעים.
הארמון גידל לוחמים. היא הרימה קול.
ירושלים · בית דוד
הרישום
כוח
טיעון אחר טיעון, צלולים כמים — חוק, נאמנות, המחיר, והחורבן שמגיע למי שחוצה קו שאסור לחצות. היא לא נשמעה. אז דאגה שיראו אותה. הארמון רצה לקבור את זה. היא נתנה את זה לכל שער בירושלים.
שורשים
שמה אומר עץ הדקל — עץ שהרוח יכולה לכופף אך לא לשבור. “צדיק,” אומר הפסוק, “כתמר יפרח.” הסערה באה מתוך החומות. היא כופפה אותה. היא לא שברה אותה.
כופפה ברוח. לא נשברה בה.מה שבא הלאה
הסיפור של הבת לא נגמר בשתיקה. הוא מתחיל במקום שבו השתיקה נשברה.
הארטיפקטים שלה
הבכאים. הלילה שבו הצמידה אוזן לארז והקשיבה.
גילאי 12+
← לראות את העמק שהאזינה לו